כולנו רואים חדשות מדי יום. קוראים כותרות, צופים בסרטונים, גוללים עדכונים בטלפון. אבל מה קורה כשפתאום אתה עצמך עומד להפוך לחדשות? זהו סיפור אישי על איך כמעט מצאתי את עצמי בצד השני של המצלמה, ומה למדתי מהחוויה הזו.
הרגע שבו החיים משתנים
זה התחיל ביום רגיל לחלוטין. יצאתי מהבית לסידורים שגרתיים בעיר, כשלפתע נשמע פיצוץ חזק במרחק של כמה רחובות ממני. ללא מחשבה, במקום להתרחק מהסכנה כמו שהגיון בריא היה מכתיב, מצאתי את עצמי רץ לכיוון הקולות. אולי זה היה הסקרנות הטבעית, אולי רצון אינסטינקטיבי לעזור – אבל הגעתי למקום התקרית בין הראשונים, עוד לפני כוחות הביטחון.
תוך דקות המקום התמלא בניידות משטרה, אמבולנסים, וכמובן – צוותי תקשורת. המהומה הייתה גדולה, וכאחד העדים הראשונים במקום, מצאתי את עצמי מוקף במיקרופונים ומצלמות. כתבים ממפורסם לרגע וערוצי חדשות אחרים התחרו על תשומת ליבי, רוצים לשמוע מה ראיתי, מה הרגשתי, ומה אני חושב שקרה.
תחת אור הזרקורים
פתאום הבנתי שכל מילה שאומר עלולה להיות משודרת לכל בית בישראל. שמצאתי את עצמי בעמדת כוח – אבל גם באחריות עצומה. מה שאומר עשוי להשפיע על תפיסת הציבור לגבי האירוע, לעורר פחד או להרגיע. דברים עלולים להיות מוצאים מהקשרם, מנופחים או מסולפים.
הדופק שלי האמיר. מצד אחד, הייתה התרגשות מסוימת – מי לא רוצה את הרגע שלו בזרקור? מצד שני, הייתה חרדה אמיתית. האם אני רוצה שהפנים שלי יופיעו בחדשות בהקשר של אירוע טראומטי? האם משפחתי וחברי ידאגו כשיראו אותי? והאם אני באמת יודע מספיק כדי לדבר בביטחון על מה שקרה?
ההחלטה הקריטית
באותו רגע קיבלתי החלטה – לסרב להתראיין. הודיתי לכתבים בנימוס, הסברתי שאיני בטוח במה שראיתי ושעדיף שיפנו לגורמים רשמיים. חלקם הבינו, אחרים לחצו, אבל עמדתי על שלי. היה רגע שבו אחד הכתבים ניסה לצלם אותי ללא הסכמתי, וכמעט הפכתי לסיפור צדדי בחדשות – "אזרח תוקף כתב"… למזלי, שמרתי על קור רוח.
בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הנכונה. כשצפיתי מאוחר יותר בסיקור האירוע, ראיתי כיצד אנשים אחרים שהתראיינו מצאו את עצמם בסיטואציות לא נעימות, כשדבריהם נערכו בצורה שלא תמיד שיקפה את כוונתם המקורית.
לקחים מהצד השני של המצלמה
החוויה הזו לימדה אותי כמה דברים חשובים על התקשורת והחדשות:
- מאחורי כל כותרת יש אנשים אמיתיים עם רגשות ופחדים.
- המרוץ לסקופ לפעמים גובר על השיקולים האתיים.
- כצרכני חדשות, אנחנו צריכים להיות ביקורתיים ולזכור שמה שאנחנו רואים הוא לעתים קרובות רק חלק קטן מהתמונה המלאה.
- בעידן הדיגיטלי, כל מה שמצולם נשאר לנצח – וזו אחריות כבדה.
היום, כשאני קורא חדשות על אירועים דרמטיים ורואה ראיונות עם עדי ראייה, אני מסתכל עליהם בעיניים אחרות. אני מבין את הלחץ שהם נמצאים בו, ומעריך את אלה שמצליחים לדבר בבהירות ובכנות ברגעים כאלה.
השפעת המדיה על חיינו
האירוע גם גרם לי לחשוב מחדש על הצריכה התקשורתית שלי. במסביב לגלובוס עם חדשות ישראל ובאתרי חדשות אחרים, אנחנו מוצפים בסיפורים דרמטיים. קל לשכוח שמאחורי כל סיפור כזה עומדים אנשים אמיתיים, שחייהם השתנו ברגע.
מאז, אני משתדל לצרוך חדשות באופן מודע יותר, לחפש מקורות מגוונים, ולא להיסחף אחרי סנסציות. בנוסף, אני מנסה לזכור שגם לשתיקה יש ערך – לא תמיד צריך להביע דעה או לשתף מידע, במיוחד ברגעים רגישים.
מסקנות אישיות
כשאני מסתכל לאחור על האירוע הזה, אני מבין שהוא שינה את היחס שלי לתקשורת ולחדשות. היום אני מבין טוב יותר את המורכבות של עבודת העיתונאים, אבל גם את האחריות העצומה שיש להם. ומעל הכל, למדתי שיעור חשוב על ערך הפרטיות והזכות לבחור אם ומתי להיות חלק מהסיפור הציבורי.
אז אמנם לא הפכתי לחדשות באותו יום, אבל האירוע הזה בהחלט הפך לנקודת מפנה בדרך שבה אני תופס את עולם התקשורת. לפעמים, הסיפורים החשובים ביותר הם דווקא אלה שלא מסופרים.
